עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

~קודם כל מזהירה שהבלוג הזה הוא טריגר גילוי עריות, אונס, זנות, אלימות פיזית והתעללות נפשית~

אז אחרי כמעט עשור בישראבלוג, באתי הנה.
ישרא הפך לי לבית, הקוראים הכירו אותי יותר טוב מכל אדם אחר קרוב ככל שיהיה. מאות פוסטים, אם לא יותר.
תקופות קשות מנשוא עברתי ושרדתי בעזרת ישרא, ותקופות טובות.
את בת הזוג שלי, אישתי ואם ילדי הכרתי בישרא.
הייתי שם בזמן הפגיעה שעברתי עד גיל 20, אף אחד לא ידע שאני נפגעת, והבלוג ידע, והכיל. כשיצאתי מהבית ובכך הפגיעה הפסיקה והתחלתי טיפול כשנשברתי הבלוג הכיל את הדמעות והפגיעה העצמית, את הכעס והעלבון, את הכל
היה לי קשה כשראיתי את ההודעה על סגירת ישרא. קשה לי להאמין שזה יהיה כמו ישרא. כי ישרא יש רק אחד.
אבל אני פה.
חברים
אדווהMr.NobodyLittle Onehaunted princessClementineWitch
IM ALחַשׂוּף
נושאים
קצת דם
14/01/2018 21:14
Endorphins
קצת דם וכאב שישרוף
זה מה שאני כרגע צריכה
זה אולי לא המקום שאליו יש לשאוף
אבל כרגע הפיתרון הוא גם בריחה.

רק קצת דם ודיי
אני הפעם באמת לא אגזים
כבר השתדלתי תקופה ארוכה למדיי
רק קצת דם במסע העינויים.

קצת דם להרוות את הסכין
שצועקת בראשי שרק קצת
וקצת כדורים להיפטר מהתמונות
רק קצת עכשיו ורק עוד טיפה עוד מעט

קצת דם כדי שאוכל לישון שלווה
קצת דם שישכיח את עצמי
קצת דם לסכין הרעבה
וזהו.
1 תגובות
...
13/01/2018 14:14
Endorphins
רציתי להתבטא בשירה
רציתי כאב עטוף עלי כותרת
רציתי לכאוב כגיבורה
מאיזו סדרה שאני היום כבר לא זוכרת

לחבר לעצבות חרוזים
תחרה רומנטית לייאוש
לצייר את מילותיי במילים 
לבשם את מיחושי החרוש

רציתי שיבינו בלי לשפוט
רציתי שהכאב יהיה מיוחד
מרוב רומנטיקה נהייתי פחות
אפופה פרצופים ולבד

אז עקרתי את עלי הכותרת
ומחקתי חרוז ממילה רקובה
הפשלתי את גלימת האש המקוררת
ולחשתי, שאני פשוט עצובה.
0 תגובות
אמא
01/01/2018 02:15
Endorphins
כאב, פריקה, הזנחה, התעללות

אמא, הוא נגע בי ואין בי יכולת תזוזה עכשיו.

אמא, הוא נגע בי ואני שוכבת ובוכה.

מחכה שתבואי, שתחבקי...שתקימי אותי.

אמא, תעירי אותי.

אמא, כבר בוקר? תעשי שהלילה יעבור.

בבקשה...אמא שלי, תעשי שיעבור.

 

אמא הוא ירה בי, והרג אותי, והשאיר אותי לדמם.

נשארתי אחוזה בנשימה אחרונה, בטיפת דם אחרונה,

ועכשיו מתה אני שוכבת לי על הריצפה.

אמא הוא הרג אותי.

אמא, את שומעת אותי?

 

אמא תצילי אותי.

כבר בוקר?, אמא..אמא תחבקי אותי.

אמא, אני מפחדת.

אמא תקחי אותי עכשיו למקום בטוח יותר?,

אמא.., אני חסרת אונים, תעזרי לי.

 

אמא הוא נגע בי.

אמא, הוא נישק אותי בניגוד לרצוני.

אמא הוא חדר אליי, הוא הרג אותי, אמא תצילי אותי.

אמא תוציאי אותו ממני.

אמא תורידי את המגע שלו ממני,

תעיפי את הריח שלו ממני.

 

אמא כבר לא נשארה פיסת עור שתכסה את הבשר שלי.

אמא, כבר פצעתי את עצמי כל כך הרבה,

רק בנסיון להוריד את המגע שלו.

אמא תקלחי אותי כמו שמקלחים תינוקות.

תחבקי אותי כי אני נופלת.

 

ואמא,

האם את בכלל שומעת אותי? 

0 תגובות
פרידה מחברה אהובה
27/12/2017 19:52
Endorphins
פרידה, מוות, געגוע, התאבדות
"זה עצוב שהילד הפסיק לנשום והתחיל למות
לא ידענו שכל כך כואב לך, מצטערים"
זעקה שאף אחד לא שמע, אני יודעת כמה ניסית שישמעו. בכל דרך. באמת שאני יודעת, אני כן שמעתי. זעקה חזקה כל כך.  כואבת כל כך. חוץ מלהיות איתך לתת לך להרגיש שמישהו כן שומע לא יכולתי לעשות כלום... 

עכשיו הפסקת לנשום לתמיד, אני יודעת שנלחמת. אני זוכרת את אינספור הפעמים שאמרת, אמרת שאת רוצה ומתכוונת. שנמאס לך. שכואב לך. שאת מיואשת. ועכשיו, לא דיברת, בחרת בדרך בלי מוצא, לא באמת בחרת. כל הדמעות ששפכת הפכו להיות למכתב אחרון. 

ועכשיו אני שמעתי את המשפט "הכתובת הייתה על הקיר" זה נכון. אבל אף אחד מאלה *שבאמת* יכלו לעזור לך לא עשו את זה. העדיפו להאמין שאת סתם מאיימת, וסתם רוצה יחס ולא באמת כל כך קשה לך וכואב לך. למרות שבכל נשימה שלך אפשר היה לשמוע כמה כואב לך וכמה קשה לך וכמה את רוצה שיעזרו לך וכמה אף אחד לא שומע ולא מבין. 

אני כל כך עצובה וכועסת. עצובה שלא הצלחת להלחם יותר, שעייפת, שלא הצלחת להחזיק עוד את הראש מעל המים. וכועסת על כל אלו שכשלו איתך, כל אלו שהיו אמורים לעזור לך ולא עשו את זה, כל אלו שויתרו כי זה הכי קל לוותר, כי את מה שיש לך להגיד כל כך קשה לשמוע. 

הלוואי והשקט שכלכך היית זקוקה לו וכל כך ייחלת לו עכשיו יש לך אותו. 
את היית פייטרית אמיתית. אבל גם ללוחמת הכי חזקה שיש, נגמרים הכוחות. 
19 שנה של סבל, של לבד, של עולם ששם עלייך זין, של אנשים שרק מכאיבים לך. 

ורו, הלילה לא נדבר את השיחה הקבועה שלנו, לא נכאב יחד, לא נבכה יחד, לא נצחק יחד, לא נבין יותר טוב מכולם אחת את השניה. יותר לא נתחבק, יותר לא תזכירי לי שאת שומעת ומבינה, ויותר לא תדעי שאני שומעת ומבינה וגם תרגישי את האהבה שלי אלייך והנכונות שלי להפוך את העולם כדי לראות את החיוך שלך, או לפחות כדי שיכאב טיפה פחות. מעכשיו אדבר אלייך ולא איתך. את קולטת? אלייך. לא איתך. ומחר אבוא ללוות אותך בפעם האחרונה. 

מדויק כל כך עשית את זה, שלא תהיה אפילו אופציה לשמור אותך חיה. ממש לא רצית יותר. בעצם אני חושבת שכן רצית ולא היית מסוגלת. 
תודה שהיית חלק מהחיים שלי, תודה שנתת לי להיות חלק משלך. תודה שתמיד, מאז שהכרנו, הפכנו לאחת. היינו קרובות כל כך. ידענו לצחוק ולבכות יחד, לכעוס זו על זו ובסוף לוותר על האגו, לשנוא ולאהוב, לריב ולהשלים. כאילו המבט בעיניים הספיק כדי שנבין הרבה שיחות שלנו היו בשפת המבטים שרק אנחנו מכירות ויודעות 

הלוואי ושקט לך, ולא כואב לך יותר ורוניקה יקרה שלי. 

4 תגובות
זה מה שיצא. זה מה שבלב. מוצפת.
26/12/2017 14:01
Endorphins
כאב, פריקה

את הנפש שלי רצחו כבר מזמן

זעקה אילמת ואחריה חורבן.

רוצח הילדות הקטנות כבר לא כאן,

ואני, נשארתי הקנקן הקטנטן.

רסיסים של חיים מאז לי חיברתי,

אך אם יבוא יום וגופי ירצח,

לא אמות, כי אני כבר מזמן נרצחתי,

ועדיין בונה חיים ששווה לחיותם.

0 תגובות
טריגר גילוי עריות
22/12/2017 23:37
Endorphins
כאב, טראומה, גילוי עריות, פחד

 אחד לא מבין מה קורה לי. 

רק אני מכירה את המציאות שלי, עם הפלאשבקים שלי. 

בא לי לצרוח עד שהגרון שלי יקרע, אבל הקול נאלם.. 

בא לי לבכות עד שלא ישארו יותר דמעות אבל הדמעות נעלמות. 

כולם חושבים שהם מבינים ויודעים 

אבל לאף אחד לא סיפרתי איך הוא הפשיט אותי בכוח

איך הוא הכריח אותי לפתוח רגליים. 

אף אחד לא שמע על כל הפעמים שהוא הכריח אותי למצוץ לו וחנק אותי עם הזין שלו

אף אחד לא הרגיש איך זה שאבא דוחף לי אצבעות. 

ואף אחד לא עצר אותו. 

איפה היו כולם? הייתי הזונה הפרטית שלו. הוא לא בחל בכלום. 

אז מה אם הוא צילם איך הוא עושה את כל זה? 

אז מה אם הוא הביא עוד אנשים? 

בחדרי חדרים היינו רק אני הוא והם. 

אף אחד לא הרחיק אותו ממני. 

לא שמר עליי. 

לא היה מי שיגן עליי מפניו. 

הוא הרס לי את החיים. 

גנב לי את הילדות. 


כשאומרים לי "תגידי תודה שלא היית בשואה" זה מרגיז אותי 

כי הייתי בשואה! זו השואה שלי! הוא השואה שלי! 

בשואה לא מזלזלים אבל בשואה שלי כן, היא לא מספיק חשובה כדי שלא יזלזלו בה. 

איפה היו כשהוא כיבה עליי סיגריות שלא רציתי לפתוח רגליים

איפה היו כשהוא קשר אותי 

איפה היו בגיל 14 כששכבתי לבד בבית חולים 



לא מצליחה לעצור את הדמעות

את התמונות

את כל השנים האלה.

15 שמים של גיהנום

חוזרות לי כמו סרט נע בראש


14 תגובות
מכחולי האש
19/12/2017 17:38
Endorphins
על החנוכיה דועכים
מכחולי האש
רוקדים להם חרש
מתעלסים בלהבתם
שום נר עוד לא נפל
נאבקים בשקט אצילי
החושך ישאר
והם דועכים
ומהפנטים את עיניי 
ואני לא בדיוק יודעת למה
אבל בין כל היופי הבלתי נתפס
משהו בתוכי דוחק בי
לקחת מכחול אש 
לנשוף עליו בכל הכוח 
ולכבות לו
את אש החיים
0 תגובות
גלגלתי שיר
15/12/2017 19:08
Endorphins
גלגלתי שיר
וכמו עם טאבק
לקקתי את הנייר עם הלשון,
על מנת,
שיסגר היטב ,
באמצעות החלקיקים שלי,
ועל מנת,
שלא יברח
עם העשן.
גלגלתי שיר.
הנחתי לו להרעיל אותי
מבפנים.
מצאתי בו רגיעה מפוררת.
כשנשמתי ממנו פנימה
גמרתי אותו מבחוץ,
ורציתי תוך כדי
להריח את כתמי העופרת
על אצבעותיי,
חשבתי,
הלא זה הריח של הריקבון?
כאשר גמרתי
זרקתי אותו ממני
ובלי להביט
דרכתי עליו
שימעך.
0 תגובות
גם אני
15/12/2017 02:32
Endorphins
פליטה מישראבלוג. 
נראה מה יהיה. 
עשור בישרא. אלפי קטעים. 
מיליון חוויות. 
כאבים צלקות התחדשות צמיחה גדילה שינויים... 
עוד פרק נסגר. 

1 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון